ובכלל לא בטוחה שכדאי..
ומתי .. אולי הוא עדיין לא מוכן... אולי את לא מוכנה.. איך לספר לו ? איך הוא יגיב.. למה זה טוב ?
אני זוכרת שהייתי בנקודה הזאת. בעבר.
עידו היה בן 8. כבר יש עם מי לדבר. יש אפשרות לשבת ולשוחח איתו ולעבד מצבים וללמוד מהם.
אני לא התלבטתי אם לספר. ידעתי שאני חייבת להיות זאת שמספרת לו. לא רציתי שישמע על כך במסדרון בית הספר. לא מוגן. לא מוכן.
אבל איך עושים את זה?
ידעתי כמה דברים.. שהשיחה צריכה להיות עם המון שמחה ואהבה ממקום של כח והעצמה ולא ממקום נמוך ועצוב. לתת לו הרגשה שהוא אהוב ככה בדיוק כמו שהוא. להראות לו את הצדדים הטובים שלו. ולהראות לו שהוא לא היחיד שמתמודד עם איזה שהוא קושי. לכל אחד יש משהו שהוא מתמודד איתו.
ונתתי לו את הספר כוכב מנצנץ. שמכיל את כל התובנות האלו. ונתתי לו את זה כמתנה. מודעות עצמית.
ואחרי 4 שנים התפרסמו תוצאות המחקר של ד"ר ניצן אלמוג. ומדהים שהרגשתי בבטן בדיוק מה שהמחקר הראה שהכי כדאי.
מחקר שנעשה בקרב אוטוסטים בוגרים ובדק את נושא הגילוי. האם כדאי לספר לילד על האבחון. מי אמור לספר לו. מתי ואיך .
ההמלצות של המחקר היו חד משמעיות - כדאי לספר לילד בסמוך לאיבחון וכמובן בהתאם ליכולתו של הילד. עדיף שהוא ישמע על כך מההורים, בשיחה מעצימה ושמחה ולא עצובה ומדכאת. בעקבות השיחה הילד מבין את עצמו, מבין שהוא לא לבד ויש לזה שם. הוא מרגיש את השייכות לקבוצת השווים. ויכול להסביר ולסנגר על עצמו בחברה.
את רוצה לשבת ולשוחח עם אמא שעברה את זה? ולקבל עידוד, חיזוק?
אני כאן.
